גילגולו של מיגון 2007. 8. 22
אין כמו אמא אדמה שבחיקה היה ותמיד יהיה המקום הטוב ביותר, הבטוח ביותר, הזמין ביותר, הזול ביותר, בו אפשר למצוא מחסה. לא צריך להיות חכם כמו בן אדם לדעת את זה, כל חרק ,קטן ופרימיטיבי, יודע את זה. אבל דווקא האדם, החכם, כבר לא בטוח בזה.
את הביטוי לביטחון שיכולה להעניק לנו האדמה, ביטוי תמים, הומוריסטי, אבל אמיתי, נתנה לנו סוניה גורביץ במערכון "תקרית גבול", ביטוי שהיה לאחד מנכסי צאן הברזל של התרבות והמציאות של החברה ושל מדינת ישראל: "כשיורים, אז אני נשכבת". מה אם לא זה הוא שהבטיח, בבסיסו של דבר, את ההישרדות של התיישבות התנועה הציונית בארץ ישראל. עשרות רבות של שנים עברו, אך גם כיום, אם נחפש במקומות שאין מה לחפש בהם, נמצא את החפירות. עמדות חפורות באדמה, תעלות שאיפשרו קשר בין עמדה לעמדה מבלי להתגלות ובלי להיפגע. ובו זמנית שימשו גם בסיס להגנה היקפית או, לשם שינוי, בסיס להסתערות ולהתקפה. אם תרצו אפשר לראות בכך את ראשית האמירה: שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
רבים עוד זוכרים את תמונות התעלות ב"מלחמת התעלות" שהייתה הביטוי הבולט ביותר של מלחמת העולם הראשונה. תעלות ובונקרים חפורים באדמה שהיו המגן העיקרי של לוחמי שני הצדדים במלחמה, אך היו גם מקום קבורתם של לוחמים רבים ומלכודת מוות למי שלא הבין אז את אופיו של השימוש בגזים רעילים, גז חרדל במקרה ההוא, שימוש שהיה אז הראשון מסוגו ושגם לאחר מכן, ועד היום, הוא מהווה יותר איום מאשר שימוש מעשי.
ארץ ישראל, שמאז למעולם לא היה בה שקט מעבר ליותר מארבעים שנה, יכולה לשמש ואכן משמשת "מעבדה" לניסוי שיטות מיגון שונות. כפי שמקובל לומר לגבי ההתכוננות למלחמה?שאנו תמיד מתכוננים למלחמה שעברה--כך אפשר לומר גם לגבי מרבית שיטות המיגון. דבר נוסף שאפשר לומר לגבי שיטות המיגון הוא: שתמיד, בכל המלחמות, לא עמדו אמצעי המיגון במבחן אמיתי. פרט לשימוש בהם בישובים קטנים הקיימים לאורך קווי העימות, קיבוצים ומושבים שלאורך גבולות המדינה. בו בזמן, כפי שאזכיר בהמשך, אותן שיטות מיגון בערים ובישובים גדולים לא הגיעו למצבים בהן היה צורך ממשי בשיטות אלה ובמקרים מסויימים אף גרמו לנזקים.
הצורך במיגון היה קיים גם בימים שקדמו להקמתה של המדינה. עוד זכורים לי סיפוריה של אמי ז"ל שהייתה אחות בבית החולים "משגב לדך" שהיה בעיר העתיקה, איך ב-1929 הותקף בית החולים על ידי המון ערבים שביניהם היו גם נושאי נשק שירו אל חלונות בית החולים, ובאין דרך אחרת להתגונן, השכיבו את החולים על הריצפה וחסמו את החלונות במזרונים. אך אולי היה זה מקרה יחיד.
הצורך בהתגוננות רחבת היקף נולד יחד עם תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אמצעי המיגון קדמו, במרבית המקרים, להקמת המבנים הראשונים, בין אם היו אלה אוהלים או צריפים, וזאת מתוך ידיעה כי כל התיישבות יהודית בארץ ישראל לא תתקבל בברכה על ידי ערביי הסביבה הקרובה והרחוקה (ארץ ללא עם). המאפיינים העיקריים של המיגון היו: עמדות חפורות באדמה. עמדות בנויות משקי חול. עמדות בטון עם חרכי יריה ומעל להם ה"פרוז'קטור". מאוחר יותר הופיעו אותם האמצעים על גגות הבתים שנבנו, ובעיקר בתים מרכזיים כבתי ילדים בקיבוצים שגם נקראו "בתי ביטחון",
שיטות מיגון אלה איפיינו את שיטות המיגון בימים שקדמו למלחמת השחרור. עם פרוץ המלחמה נוסף אליהם גורם מרכזי שהיה, בשינויים ,או התפתחויות, לגורם המרכזי במיגון עד לימינו אלה, והוא ה"מקלט". עד כאן היו אמצעי המיגון צריכים לתת מענה בעיקר, או רק להתקפות ירי מנשק קל ולעיתים מיושן. המלחמה הביאה בכנפי המוות שלה גם את הפגזים והפצצות.
כל חלל שהיה מעט יותר חזק היה מקלט. כל מרתף שהיה מתחת לפני האדמה, חלקית או במלואו, היה מקלט. כל חדר מדרגות, שמטבעו בנוי יותר חזק, היה מקלט. עוד אפשר היה למצוא חפירות של שוחות או תעלות בחצרות הבתים, אך אמצעי המיגון העיקרי היה המקלט. יש לכך הסבר הגיוני, מעשי ופסיכולוגי. כאמור, ברוב המקלטים היה קיים האלמנט הבסיסי המעשי, שהם בנויים ברובם מתחת לפני האדמה. את המענה הפסיכולוגי סיפקה העובדה שמדובר במבנים סגורים בעלי תקרה או גג, שהם האלמנט הראשון למתן הרגשה של ביטחון. על מנת להוסיף למקלט בטחון, נבנו בכל המקרים גם "קירות מגן" שהיו קירות בנויים לפני כל פתח, חלון או דלת, בעיקר במקרים בהם חלקים מהמקלט היו מעל פני האדמה. הקירות היו עשויים משקי חול או בנויים מבטון יצוק, בצורה שתחסום את הפתחים בפני רסיסי פגזים ופצצות אך תאפשר גם כניסת אוויר חופשי, ואם אפשר גם מעט אור שכניסתו תקל על הרגשת הקלאוסטרופוביה של הכלואים במקלט.
מכאן והלאה החל הגלגל ליסוב לאחור. לא מהבחינה הבטחונית אלא מכל שאר הבחינות. רעיון המקלט אחז בחברה הישראלית ו"התיישב" כפטריה על עור נגוע. הממשלה, כמי שנשבה לצורך לענות לדרישה ההולכת וגוברת בציבור לספק מיגון ציבורי, וכנסת שהפכה יותר ויותר לקואליציה של עסקנים פופוליסטים, העבירה חקיקה המחייבת כל בית שייבנה להכיל בתוכו מקלט. מכיוון שישנו חוק פיסיקלי האומר כי חלל ריק לא יכול להתקיים, מיד הפכו המקלטים למחסנים עמוסי גרוטאות שלבעליהם היה חבל לזרוק אותם. מיטות ישנות העלו חלודה. מזרונים העלו עובש. עגלות ילדים נשמרו לימים שהנכדים יצטרכו אותן. אופניים ישנים רבצו על צמיגים שלא ראו אוויר כבר שנים.
במקביל ניבנו במגרשים ריקים מקלטים ציבוריים שמפתחותיהם הופקדו בידי אחראים אשר ברבות הימים, כאשר חשב מישהו שיש צורך במקלט, הסתבר כי האיש האחראי כבר מזמן עבר לגור במקום אחר ואין מי שיודע איפה האיש ואיפה המפתחות. זאת במקרה הטוב. במקרה הרע הסתבר כי היה מי שפרץ את המנעול ומצא שימוש למקלט כמאורת פשע וסמים.
כל זה הסתבר לי רק במלחמת ששת הימים. בימי מבצע סיני עוד הייתי בשרות סדיר בדרום הארץ. בימי מלחמת ששת הימים כבר שירתתי, כתוצאה מפציעה, באיזור ירושלים. את תאור הדברים שלעיל ועוד דברים גרועים עשרת מונים חוויתי על בשרי. אולם הטימטום המוחלט של קובעי המדיניות ראיתי בעובדות שאיש מהם לא חשב על התוצאות האיומות שיכולות לנבוע מריכוז אנשים רבים במקום אחד, מה גם שמדובר בעיקר באזרחים מבוגרים (אם תירצו זקנים) גברים ונשים שחלקם כבר לא בריאים ובילדים. הפחד ריכז במקלט שתכולתו 80 איש יותר מ-200 בני אדם. תוצאות של מצב שכזה ראינו לאחרונה כאשר אנשים כמעט נחנקו מחוסר אוויר, ואף שחלקם היה אחוז היסטריה ופחד לא יכלו לעצור בעצמם ולצאת מהמקלט גם בזמן שנפילת קטיושה היתה בסבירות גדולה. אני ראיתי זאת והתרעתי על כך כבר בשנת 1967 .
וגרוע מכך. הצבא מעסיק אין סוף מומחים לבריאות הנפש ועובדים סוציאלים. האם חשב מי מהם על האפקט הפסיכולוגי בקרב הציבור כאשר בתוך דוחק שכזה אנשים מתעלפים, מאבדים את הכרתם, נתקפים בהתקף לב, דברים שאינם נדירים בתנאים האמורים?
עברו רק כמה שנים עד שפרצה מלחמת יום כיפור אך נראה היה כי "מעבדת המיגון" שבתה. ואם רק נשנה את המערכת הפוליטית הכושלת, הכל יהיה בסדר. כנראה שהניצחון הפנומנלי של מלחמת ששת הימים לימד את מי שהיו אמונים על ביטחון המדינה ואזרחיה כי אחרי נצחון שכזה שוב אין ולא תהיה סכנה. היו כבר דיבורים על טילים והיו כבר דיבורים על מלחמת גזים. אך הטילים היו רחוקים ולנו היה חיל-אוויר. ואת בעיית הגזים נפתור כשתגיע, ולנו יהיו חדרים אטומים וגם מסכות יהיו וכלובים של פלסטיק שישמרו לנו על הילדים ותינוקות נשים בכלובים יותר קטנים שנוכל להעביר אותם ממקום למקום כמו שמעבירים כלבים וחתולים. ואכן, כשהגיח ויצא "נחש הצפע" מבגדד רצנו כולנו אל החדרים האטומים וישבנו הלומים מקשיבים לדיווחים ברדיו ונשמנו לרווחה שהטילים לא נופלים אצלנו בחצר ושאין אלה טילים עם ראשי חץ כימיים. ותוך זמן קצר באו ה-"פטריוטים" להגן עלינו. הקסאמים עפו לכאן והפטריוטים עפו לשם ולא רצו להיפגש האחד עם השני. למען האמת זה צריך להיות מובן מאליו, הרי ה"פטריוטים" הם פטריוטים אמריקנים ולא ישראלים ויראו הקסאמים מה הם יעשו להם אם רק יעיזו לפגוע באמריקה. אבל כדאי לנו להתנחם בעובדה שהחיילים האמריקנים היו נחמדים. והקסאמים? כן הקסאמים באמת עשו המון רעש, כמעט כמו הפוליטיקאים והרסו די הרבה בתים אבל הרבה פחות מהפוליטיקאים. טוב, עברנו את פרעה ועברנו גם את זה. מאז היו כמה התפתחויות בארץ. "הפוך על הפוך" התהפך עוד כמה וכמה פעמים והספין מסתחרר היום יותר מאי פעם. השמש עוד זורחת במזרח ושוקעת במערב, אבל השחר עולה אצלנו בדרום והוא "שחר אדום". נכון שזה מתייחס בעיקר ל-"צינורות מתעופפים", אבל ראינו שגם צינורות מתעופפים עלולים להיות מסוכנים. ואם הם מסוכנים אז הם כבר לא סתם צינורות, הם קסאמים, שהם כמו גשם, כשבדרום יורדות כמה טיפות, בצפון זה נהיה למבול. כשבדרום יורדים כמה ביום, בצפון היו ימים שירדו מאות.
שוב מתגלה עם ישראל בשעותיו היפות. תוך יום-יומיים יש לנו כמה תנועות מחאה ויש כמה מאות אזרחים שמוכנים לעלות לירושלים להפיל אל מול מצלמות הטלוויזיה את הממשלה הכושלת.
ויש מי שדורש להעיף את הרמטכ"ל שהוא בכלל "כחול" ומה הוא מבין לבד מלהטיס מטוסים ולהטיל פצצות בלי שירעדו לו הידיים ולמכור תיקים של השקעות.
ולזרוק לכול הרוחות את שר הביטחון האזרח, בגלל שדרשנו שר ביטחון אזרח אבל שלא יהיה פוליטיקאי ושלא יבין בביטחון ושיהיה אשכנזי ולא איזה מרוקני שצמח כעסקן בפריפריה ובעיקר שיוריד את השפם, איכס!
וראש הממשלה? גם עבריין, גם נוכל, גם נהנתן, גם איש כספים ונדל"ן. מה?! לא רוצה ללכת?! טוב, אז נחכה, הרי אמרנו:´"כל אחד בא יומו".
הנה תראו את שר הביטחון החדש, גם מר- ביטחון, כלומר מבין בבטחון. גם איש עסקים מצליח שבזמן קצר עשה לביתו מה שלוקח הרבה זמן לאנשים אחרים, שיהיה בהצלחה, כל הכבוד. והעיקר (לכל מי שזה חשוב לו) גם אשכנזי וגם, הכי חשוב, אין לו שפם וגם כשהיה לו זה לא היה מי יודע מה. נו אמרנו: כל אחד בא יומו.
אני חושב שהפעם מצאנו את סוד ההצלחה ואנחנו מחזיקים בידינו את המפתח לספק לעם היושב בציון את המיגון.
יש לנו צירוף נדיר שאם יצליח יבוא סוף סוף שלום על ישראל. יש לנו ראש ממשלה שממשיך לאחוז בתפקידו בחסדי האל. יש לנו שר ביטחון שעל אף כל ההתנגדות לו בציבור, חזר לחיים הפוליטיים ובגדול, כנראה ברצון האל. יש לנו את החיילים הטובים ביותר שהם חובשי "כיפות סרוגות" ואם הכל יסתדר תהיה לנו בעתיד הקרוב מערכת מיגון שתענה לבעיית כל הטילים: הקצרים והבינוניים והארוכים, ולא חשוב אם הם תוצרת רוסיה בהסוואה אירנית, או טילים אירנים בהסוואה חיזבאללנית, ושמה בישראל "כיפת הברזל". אני רק רוצה להבין למה אנחנו צריכים את כל הסיבוך הזה. למה שלא יהיו לנו "כיפות סרוגות מברזל". עם כיפות כאלה אני בטוח שברצון האל ובעזרת האל יתגשמו כל משאלות ליבנו.אולי אפילו השלום יבוא לאיזורנו ועם ישראל ישב לבטח על אדמתו ויהיה אור לגויים שיטעו לנו את עצי התאנה ויגדלו בשבילנו את הגפנים לעשות לנו יין שישמח את ליבנו.
וברצינות!
אנחנו לא צריכים ולא יכולים להקים את מערכת המיגון "כיפת ברזל". לצערי, ואני מצטער באמת על כל אדם שייפגע, בין אם ייפצע ובין אם ייהרג. ישראל חייבת לעשות גם את חשבון ה"עלות תועלת". זה לא יפה ולא מוסרי לעשות חשבון עלות חיים אפילו של אדם אחד, אבל זה בדיוק החשבון שעושים כל החושבים על מערכת מיגון כזאת או אחרת. מדינות עשירות לאין ערוך יותר מישראל הסתבכו כאשר לא העריכו נכון את עלות מערכות המיגון שלהן. די אם נזכיר את ברית המועצות שהתמוטטה כתוצאה מעלות מרוץ החימוש שלה נגד ארצות הברית. או מצד שני, את גניזת (ככל הידוע) תכנית "מלחמת הכוכבים" שהייתה בתקופה מסויימת בבת עינו של נשיא ארה"ב: רונלד ריגן.
אם נקבל כלגיטימי את העיקרון "עלות/תועלת" וניבחן את האלטרנטיבות העומדות לפני החברה הישראלית והדורשות מענה במסגרת ובמגבלות התקציב, כולל התקציב הנוסף שרק עכשיו אושר על ידי ארה"ב, לא תהיה לנו ברירה אלא לקבל את האפשרות שישראלים עלולים להיפגע, בין אם יהיה זה כתוצאה של אי מיגון אופטימלי של בתי הספר או אי מתן מיגון נוסף לישובי הצפון והדרום כיום, ואולי מיגון כל הארץ ובעיקר את הבטן הרכה של המדינה כלומר, מרכז הארץ. רצוי שנדע כי אין ולא יהיה מיגון "הרמטי" של הארץ. תמיד תהיה הסכנה של פגיעה כל שהיא, בדרך כל שהיא. צריך, במודע, לחדול להחזיק באשליה כי זה אפשרי. אולי האפשרות היחידה למזער את הפגיעה היא לקבל את דבריו האחרים של שר הביטחון ברק: שהמלחמה הבאה צריכה להיות מוכרעת במהירות, בצורה ברורה ועל שטח המדינות שיהיו האויב באותה המלחמה. זה מביא אותי לאמירה שאולי תקומם עלי מישהו. מלחמה שכזו חייבת להיות אכזרית מכל המלחמות שידענו עד היום. במלחמה שכזו לא תהיה הבחנה בין אזרחים לכאלה שאינם אזרחים. לא יהיה בה מקום לחוס על כי מי שיעמוד בדרך להשיג את הנצחון המתואר, אולי אחרי הכרעה שכזו תשקוט הארץ לתקופה יותר ארוכה מארבעים שנה.
אין כמו אמא אדמה שבחיקה היה ותמיד יהיה המקום הטוב ביותר, הבטוח ביותר, הזמין ביותר, הזול ביותר, בו אפשר למצוא מחסה. לא צריך להיות חכם כמו בן אדם לדעת את זה, כל חרק ,קטן ופרימיטיבי, יודע את זה. אבל דווקא האדם, החכם, כבר לא בטוח בזה.
את הביטוי לביטחון שיכולה להעניק לנו האדמה, ביטוי תמים, הומוריסטי, אבל אמיתי, נתנה לנו סוניה גורביץ במערכון "תקרית גבול", ביטוי שהיה לאחד מנכסי צאן הברזל של התרבות והמציאות של החברה ושל מדינת ישראל: "כשיורים, אז אני נשכבת". מה אם לא זה הוא שהבטיח, בבסיסו של דבר, את ההישרדות של התיישבות התנועה הציונית בארץ ישראל. עשרות רבות של שנים עברו, אך גם כיום, אם נחפש במקומות שאין מה לחפש בהם, נמצא את החפירות. עמדות חפורות באדמה, תעלות שאיפשרו קשר בין עמדה לעמדה מבלי להתגלות ובלי להיפגע. ובו זמנית שימשו גם בסיס להגנה היקפית או, לשם שינוי, בסיס להסתערות ולהתקפה. אם תרצו אפשר לראות בכך את ראשית האמירה: שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
רבים עוד זוכרים את תמונות התעלות ב"מלחמת התעלות" שהייתה הביטוי הבולט ביותר של מלחמת העולם הראשונה. תעלות ובונקרים חפורים באדמה שהיו המגן העיקרי של לוחמי שני הצדדים במלחמה, אך היו גם מקום קבורתם של לוחמים רבים ומלכודת מוות למי שלא הבין אז את אופיו של השימוש בגזים רעילים, גז חרדל במקרה ההוא, שימוש שהיה אז הראשון מסוגו ושגם לאחר מכן, ועד היום, הוא מהווה יותר איום מאשר שימוש מעשי.
ארץ ישראל, שמאז למעולם לא היה בה שקט מעבר ליותר מארבעים שנה, יכולה לשמש ואכן משמשת "מעבדה" לניסוי שיטות מיגון שונות. כפי שמקובל לומר לגבי ההתכוננות למלחמה?שאנו תמיד מתכוננים למלחמה שעברה--כך אפשר לומר גם לגבי מרבית שיטות המיגון. דבר נוסף שאפשר לומר לגבי שיטות המיגון הוא: שתמיד, בכל המלחמות, לא עמדו אמצעי המיגון במבחן אמיתי. פרט לשימוש בהם בישובים קטנים הקיימים לאורך קווי העימות, קיבוצים ומושבים שלאורך גבולות המדינה. בו בזמן, כפי שאזכיר בהמשך, אותן שיטות מיגון בערים ובישובים גדולים לא הגיעו למצבים בהן היה צורך ממשי בשיטות אלה ובמקרים מסויימים אף גרמו לנזקים.
הצורך במיגון היה קיים גם בימים שקדמו להקמתה של המדינה. עוד זכורים לי סיפוריה של אמי ז"ל שהייתה אחות בבית החולים "משגב לדך" שהיה בעיר העתיקה, איך ב-1929 הותקף בית החולים על ידי המון ערבים שביניהם היו גם נושאי נשק שירו אל חלונות בית החולים, ובאין דרך אחרת להתגונן, השכיבו את החולים על הריצפה וחסמו את החלונות במזרונים. אך אולי היה זה מקרה יחיד.
הצורך בהתגוננות רחבת היקף נולד יחד עם תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אמצעי המיגון קדמו, במרבית המקרים, להקמת המבנים הראשונים, בין אם היו אלה אוהלים או צריפים, וזאת מתוך ידיעה כי כל התיישבות יהודית בארץ ישראל לא תתקבל בברכה על ידי ערביי הסביבה הקרובה והרחוקה (ארץ ללא עם). המאפיינים העיקריים של המיגון היו: עמדות חפורות באדמה. עמדות בנויות משקי חול. עמדות בטון עם חרכי יריה ומעל להם ה"פרוז'קטור". מאוחר יותר הופיעו אותם האמצעים על גגות הבתים שנבנו, ובעיקר בתים מרכזיים כבתי ילדים בקיבוצים שגם נקראו "בתי ביטחון",
שיטות מיגון אלה איפיינו את שיטות המיגון בימים שקדמו למלחמת השחרור. עם פרוץ המלחמה נוסף אליהם גורם מרכזי שהיה, בשינויים ,או התפתחויות, לגורם המרכזי במיגון עד לימינו אלה, והוא ה"מקלט". עד כאן היו אמצעי המיגון צריכים לתת מענה בעיקר, או רק להתקפות ירי מנשק קל ולעיתים מיושן. המלחמה הביאה בכנפי המוות שלה גם את הפגזים והפצצות.
כל חלל שהיה מעט יותר חזק היה מקלט. כל מרתף שהיה מתחת לפני האדמה, חלקית או במלואו, היה מקלט. כל חדר מדרגות, שמטבעו בנוי יותר חזק, היה מקלט. עוד אפשר היה למצוא חפירות של שוחות או תעלות בחצרות הבתים, אך אמצעי המיגון העיקרי היה המקלט. יש לכך הסבר הגיוני, מעשי ופסיכולוגי. כאמור, ברוב המקלטים היה קיים האלמנט הבסיסי המעשי, שהם בנויים ברובם מתחת לפני האדמה. את המענה הפסיכולוגי סיפקה העובדה שמדובר במבנים סגורים בעלי תקרה או גג, שהם האלמנט הראשון למתן הרגשה של ביטחון. על מנת להוסיף למקלט בטחון, נבנו בכל המקרים גם "קירות מגן" שהיו קירות בנויים לפני כל פתח, חלון או דלת, בעיקר במקרים בהם חלקים מהמקלט היו מעל פני האדמה. הקירות היו עשויים משקי חול או בנויים מבטון יצוק, בצורה שתחסום את הפתחים בפני רסיסי פגזים ופצצות אך תאפשר גם כניסת אוויר חופשי, ואם אפשר גם מעט אור שכניסתו תקל על הרגשת הקלאוסטרופוביה של הכלואים במקלט.
מכאן והלאה החל הגלגל ליסוב לאחור. לא מהבחינה הבטחונית אלא מכל שאר הבחינות. רעיון המקלט אחז בחברה הישראלית ו"התיישב" כפטריה על עור נגוע. הממשלה, כמי שנשבה לצורך לענות לדרישה ההולכת וגוברת בציבור לספק מיגון ציבורי, וכנסת שהפכה יותר ויותר לקואליציה של עסקנים פופוליסטים, העבירה חקיקה המחייבת כל בית שייבנה להכיל בתוכו מקלט. מכיוון שישנו חוק פיסיקלי האומר כי חלל ריק לא יכול להתקיים, מיד הפכו המקלטים למחסנים עמוסי גרוטאות שלבעליהם היה חבל לזרוק אותם. מיטות ישנות העלו חלודה. מזרונים העלו עובש. עגלות ילדים נשמרו לימים שהנכדים יצטרכו אותן. אופניים ישנים רבצו על צמיגים שלא ראו אוויר כבר שנים.
במקביל ניבנו במגרשים ריקים מקלטים ציבוריים שמפתחותיהם הופקדו בידי אחראים אשר ברבות הימים, כאשר חשב מישהו שיש צורך במקלט, הסתבר כי האיש האחראי כבר מזמן עבר לגור במקום אחר ואין מי שיודע איפה האיש ואיפה המפתחות. זאת במקרה הטוב. במקרה הרע הסתבר כי היה מי שפרץ את המנעול ומצא שימוש למקלט כמאורת פשע וסמים.
כל זה הסתבר לי רק במלחמת ששת הימים. בימי מבצע סיני עוד הייתי בשרות סדיר בדרום הארץ. בימי מלחמת ששת הימים כבר שירתתי, כתוצאה מפציעה, באיזור ירושלים. את תאור הדברים שלעיל ועוד דברים גרועים עשרת מונים חוויתי על בשרי. אולם הטימטום המוחלט של קובעי המדיניות ראיתי בעובדות שאיש מהם לא חשב על התוצאות האיומות שיכולות לנבוע מריכוז אנשים רבים במקום אחד, מה גם שמדובר בעיקר באזרחים מבוגרים (אם תירצו זקנים) גברים ונשים שחלקם כבר לא בריאים ובילדים. הפחד ריכז במקלט שתכולתו 80 איש יותר מ-200 בני אדם. תוצאות של מצב שכזה ראינו לאחרונה כאשר אנשים כמעט נחנקו מחוסר אוויר, ואף שחלקם היה אחוז היסטריה ופחד לא יכלו לעצור בעצמם ולצאת מהמקלט גם בזמן שנפילת קטיושה היתה בסבירות גדולה. אני ראיתי זאת והתרעתי על כך כבר בשנת 1967 .
וגרוע מכך. הצבא מעסיק אין סוף מומחים לבריאות הנפש ועובדים סוציאלים. האם חשב מי מהם על האפקט הפסיכולוגי בקרב הציבור כאשר בתוך דוחק שכזה אנשים מתעלפים, מאבדים את הכרתם, נתקפים בהתקף לב, דברים שאינם נדירים בתנאים האמורים?
עברו רק כמה שנים עד שפרצה מלחמת יום כיפור אך נראה היה כי "מעבדת המיגון" שבתה. ואם רק נשנה את המערכת הפוליטית הכושלת, הכל יהיה בסדר. כנראה שהניצחון הפנומנלי של מלחמת ששת הימים לימד את מי שהיו אמונים על ביטחון המדינה ואזרחיה כי אחרי נצחון שכזה שוב אין ולא תהיה סכנה. היו כבר דיבורים על טילים והיו כבר דיבורים על מלחמת גזים. אך הטילים היו רחוקים ולנו היה חיל-אוויר. ואת בעיית הגזים נפתור כשתגיע, ולנו יהיו חדרים אטומים וגם מסכות יהיו וכלובים של פלסטיק שישמרו לנו על הילדים ותינוקות נשים בכלובים יותר קטנים שנוכל להעביר אותם ממקום למקום כמו שמעבירים כלבים וחתולים. ואכן, כשהגיח ויצא "נחש הצפע" מבגדד רצנו כולנו אל החדרים האטומים וישבנו הלומים מקשיבים לדיווחים ברדיו ונשמנו לרווחה שהטילים לא נופלים אצלנו בחצר ושאין אלה טילים עם ראשי חץ כימיים. ותוך זמן קצר באו ה-"פטריוטים" להגן עלינו. הקסאמים עפו לכאן והפטריוטים עפו לשם ולא רצו להיפגש האחד עם השני. למען האמת זה צריך להיות מובן מאליו, הרי ה"פטריוטים" הם פטריוטים אמריקנים ולא ישראלים ויראו הקסאמים מה הם יעשו להם אם רק יעיזו לפגוע באמריקה. אבל כדאי לנו להתנחם בעובדה שהחיילים האמריקנים היו נחמדים. והקסאמים? כן הקסאמים באמת עשו המון רעש, כמעט כמו הפוליטיקאים והרסו די הרבה בתים אבל הרבה פחות מהפוליטיקאים. טוב, עברנו את פרעה ועברנו גם את זה. מאז היו כמה התפתחויות בארץ. "הפוך על הפוך" התהפך עוד כמה וכמה פעמים והספין מסתחרר היום יותר מאי פעם. השמש עוד זורחת במזרח ושוקעת במערב, אבל השחר עולה אצלנו בדרום והוא "שחר אדום". נכון שזה מתייחס בעיקר ל-"צינורות מתעופפים", אבל ראינו שגם צינורות מתעופפים עלולים להיות מסוכנים. ואם הם מסוכנים אז הם כבר לא סתם צינורות, הם קסאמים, שהם כמו גשם, כשבדרום יורדות כמה טיפות, בצפון זה נהיה למבול. כשבדרום יורדים כמה ביום, בצפון היו ימים שירדו מאות.
שוב מתגלה עם ישראל בשעותיו היפות. תוך יום-יומיים יש לנו כמה תנועות מחאה ויש כמה מאות אזרחים שמוכנים לעלות לירושלים להפיל אל מול מצלמות הטלוויזיה את הממשלה הכושלת.
ויש מי שדורש להעיף את הרמטכ"ל שהוא בכלל "כחול" ומה הוא מבין לבד מלהטיס מטוסים ולהטיל פצצות בלי שירעדו לו הידיים ולמכור תיקים של השקעות.
ולזרוק לכול הרוחות את שר הביטחון האזרח, בגלל שדרשנו שר ביטחון אזרח אבל שלא יהיה פוליטיקאי ושלא יבין בביטחון ושיהיה אשכנזי ולא איזה מרוקני שצמח כעסקן בפריפריה ובעיקר שיוריד את השפם, איכס!
וראש הממשלה? גם עבריין, גם נוכל, גם נהנתן, גם איש כספים ונדל"ן. מה?! לא רוצה ללכת?! טוב, אז נחכה, הרי אמרנו:´"כל אחד בא יומו".
הנה תראו את שר הביטחון החדש, גם מר- ביטחון, כלומר מבין בבטחון. גם איש עסקים מצליח שבזמן קצר עשה לביתו מה שלוקח הרבה זמן לאנשים אחרים, שיהיה בהצלחה, כל הכבוד. והעיקר (לכל מי שזה חשוב לו) גם אשכנזי וגם, הכי חשוב, אין לו שפם וגם כשהיה לו זה לא היה מי יודע מה. נו אמרנו: כל אחד בא יומו.
אני חושב שהפעם מצאנו את סוד ההצלחה ואנחנו מחזיקים בידינו את המפתח לספק לעם היושב בציון את המיגון.
יש לנו צירוף נדיר שאם יצליח יבוא סוף סוף שלום על ישראל. יש לנו ראש ממשלה שממשיך לאחוז בתפקידו בחסדי האל. יש לנו שר ביטחון שעל אף כל ההתנגדות לו בציבור, חזר לחיים הפוליטיים ובגדול, כנראה ברצון האל. יש לנו את החיילים הטובים ביותר שהם חובשי "כיפות סרוגות" ואם הכל יסתדר תהיה לנו בעתיד הקרוב מערכת מיגון שתענה לבעיית כל הטילים: הקצרים והבינוניים והארוכים, ולא חשוב אם הם תוצרת רוסיה בהסוואה אירנית, או טילים אירנים בהסוואה חיזבאללנית, ושמה בישראל "כיפת הברזל". אני רק רוצה להבין למה אנחנו צריכים את כל הסיבוך הזה. למה שלא יהיו לנו "כיפות סרוגות מברזל". עם כיפות כאלה אני בטוח שברצון האל ובעזרת האל יתגשמו כל משאלות ליבנו.אולי אפילו השלום יבוא לאיזורנו ועם ישראל ישב לבטח על אדמתו ויהיה אור לגויים שיטעו לנו את עצי התאנה ויגדלו בשבילנו את הגפנים לעשות לנו יין שישמח את ליבנו.
וברצינות!
אנחנו לא צריכים ולא יכולים להקים את מערכת המיגון "כיפת ברזל". לצערי, ואני מצטער באמת על כל אדם שייפגע, בין אם ייפצע ובין אם ייהרג. ישראל חייבת לעשות גם את חשבון ה"עלות תועלת". זה לא יפה ולא מוסרי לעשות חשבון עלות חיים אפילו של אדם אחד, אבל זה בדיוק החשבון שעושים כל החושבים על מערכת מיגון כזאת או אחרת. מדינות עשירות לאין ערוך יותר מישראל הסתבכו כאשר לא העריכו נכון את עלות מערכות המיגון שלהן. די אם נזכיר את ברית המועצות שהתמוטטה כתוצאה מעלות מרוץ החימוש שלה נגד ארצות הברית. או מצד שני, את גניזת (ככל הידוע) תכנית "מלחמת הכוכבים" שהייתה בתקופה מסויימת בבת עינו של נשיא ארה"ב: רונלד ריגן.
אם נקבל כלגיטימי את העיקרון "עלות/תועלת" וניבחן את האלטרנטיבות העומדות לפני החברה הישראלית והדורשות מענה במסגרת ובמגבלות התקציב, כולל התקציב הנוסף שרק עכשיו אושר על ידי ארה"ב, לא תהיה לנו ברירה אלא לקבל את האפשרות שישראלים עלולים להיפגע, בין אם יהיה זה כתוצאה של אי מיגון אופטימלי של בתי הספר או אי מתן מיגון נוסף לישובי הצפון והדרום כיום, ואולי מיגון כל הארץ ובעיקר את הבטן הרכה של המדינה כלומר, מרכז הארץ. רצוי שנדע כי אין ולא יהיה מיגון "הרמטי" של הארץ. תמיד תהיה הסכנה של פגיעה כל שהיא, בדרך כל שהיא. צריך, במודע, לחדול להחזיק באשליה כי זה אפשרי. אולי האפשרות היחידה למזער את הפגיעה היא לקבל את דבריו האחרים של שר הביטחון ברק: שהמלחמה הבאה צריכה להיות מוכרעת במהירות, בצורה ברורה ועל שטח המדינות שיהיו האויב באותה המלחמה. זה מביא אותי לאמירה שאולי תקומם עלי מישהו. מלחמה שכזו חייבת להיות אכזרית מכל המלחמות שידענו עד היום. במלחמה שכזו לא תהיה הבחנה בין אזרחים לכאלה שאינם אזרחים. לא יהיה בה מקום לחוס על כי מי שיעמוד בדרך להשיג את הנצחון המתואר, אולי אחרי הכרעה שכזו תשקוט הארץ לתקופה יותר ארוכה מארבעים שנה.
